לכבוד יום האישה – במקום לשתף בסיפור של אחת מהנשים שאנחנו מייצגים במשרד, בסיפור הגבורה וההצלחה שלה ואיך עזרנו לה להתגבר ולצמוח, החלטנו לשתף ברוח הימים האלה דווקא במחשבה:
נשים הרי עשו דרך ארוכה, חשובה והכרחית לשיוויון זכויות. תנועת ה-#metoo שמה בקדמת הבמה את זכות האישה על גופה בכל מצב.
בואו נניח שבמדינה מסויימת יש רוב גברי, והנשים הן מיעוט. הפער הכמותי ביניהם קטן אבל עדיין קיים. ונניח שהרוב הגברי מחליט שזכות האישה על גופה כבר אינה מקובלת עליו. היא מפריעה לו לממש את מאוויו הגבריים, היא מאלצת אותו להתחשב באופן מוגזם בנשים, היא נוגדת את תפיסת עולמו לגבי עדיפותו ועליונותו כמין.
אז הרוב הגברי מחליט לבטל את זכות האישה על גופה ומעביר חוק שכזה. מעתה כל גבר זכאי לבעול כל אישה בכל זמן לפי רצונו. אולי יהיה סעיף שאוסר על בעילת אישה נשואה, בכדי לא לפגוע בזכות הקניין של גבר אחר. אולי יוחרגו קטינות.
הרוב הגברי מקבל אישור לחוק הזה מהיועץ המשפטי (הגבר) שנבחר על ידו מבעוד מועד לתפקיד. החוק לא יוכל להיפסל בבג"צ משום שסמכות בג"צ לבטל חוקים כבר בוטלה. הנשים יאבדו את זכותן על גופן כי כך החליט הרוב. זוהי דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות. רצון הרוב.
נשמע מופרך, אבל היי, כל כדור שלג התחיל כפתית שלג קטן. מי שאומר שזה לא יקרה, לא יכול באמת להבטיח שזה לא יקרה. אז מה פתאום שנסכים למנגנון חוקי שיאפשר מעשה שכזה?
יום האישה מסמל הגנה על זכויות אדם, במקרה זה נשים, רק בגלל ההבנה וההסכמה החברתית שכל בני האדם שווים.
ב-1948 הסכמנו כולנו איך תיראה המדינה שנקים: יהיה בה שיוויון זכויות והגנה על זכויות אדם בסיסיות. הרוב אז הסכים להגביל את עצמו ואת כוחו לדורי דורות כדי להגן על כולנו ושנוכל לחיות יחד היכן שבחרנו לחיות, היכן שתרמנו, שהתנדבנו, שלחמנו, שמימנו, שהקרבנו.
יום האישה הוא הזדמנות אמיתית לזרוק הצידה את הציניות ואת השנאה, להיזכר ולהזכיר – אנחנו כאן יחד. אבל בתנאי שכולם יהיו מוגנים. ושהרוב יסכים על כך.
